 |
חקיקה 9/9
|
 |
|
|
ההגנה הסביבתית על מקורות המיםחוק המים, תשי"ט – 1959, כיוון להסדרת השימוש במקורות המים המצומצמים של ישראל, בין היתר באמצעות הוראות קשוחות על הפגיעה בהם במים אלו. לפיכך נקבע בחוק כי -
מטרתו של סעיף 9 היא מניעת ייבושם של מקורות המים של ישראל. מנהל הרשות הממשלתית למים וביוב, המופקד על שימור מקורות המים של ישראל, רשאי להורות על שיקום מקור מים והחזרת המצב לקדמותו בכל מקרה של הפרת הוראות סעיף 9 האמור, או לחייב את מבצע ההפרה בעלותם הכספית המלאה של פעולות אלה. במקרה של ריקון או הידלדלות מקור מים רשאי מנהל הרשות להורות על הקטנת או הפסקת ההפקה ממקור מים זה. החוק קובע הסדרים לצרכנים הנפגעים מסגירתו של מקור מים. בשנת 1971 תוקן חוק המים, ונוספו לו תנאים והוראות מפורטות המכוונות למניעת זיהומם של מקורות מים. התיקון הוסיף את סעיף 20ב' לחוק המים הקובע כי:
קביעת התקנים והכללים למניעת זיהומם של מקורות המים נעשה בשיתוף פעולה בין השר להגנת הסביבה ומועצת הרשות הממשלתית כדלקמן:
מנהל הרשות הממשלתית הוא האחראי על אכיפת התקנות הנקבעות כאמור. סמכויות האכיפה של מנהל הרשות הממשלתית כוללות, בין היתר, זכות התערבות בכל פרויקט, החל משלב התכנון והאפיון ושל כל מתקן העלול ליצור זיהום, והתנייה של מתן כל רישיון לשימוש במים בטיפול מתאים במים בהם משתמשים, כך שיעמדו בכל הדרישות הסביבתיות, וכן זכות להוצאת צווי הפסקה מתאימים במקרה של איתור זיהום כלשהו. הסמכויות לענין איכות מי שתיה הינן של שר הבריאות אחראי לקביעתם של תקנים לאיכות מי השתייה ולאכיפתם וזאת מכח פקודת בריאות העם, 1940. תיאור חקיקת המים בישראל מיועד למסירת מידע בלבד ואינו מהווה פרשנות משפטית מחייבת בכל צורה שהיא. |
|
