      
סעיף 1 לחוק המים קובע כי:
"מקורות המים שבמדינה הם קנין הציבור, נתונים לשליטתה של המדינה
ומיועדים לצרכי תושביה ולפיתוח הארץ."
בישראל אין בעלות פרטית או מדינתית במקורות המים. כל מקורות המים שייכים לציבור.
המדינה מנהלת את מקורות המים לטובת תושביה ולפיתוחה.
בדומה לכך, בעלות במקרקעין אינה מקנה לבעל המקרקעין את הזכות למים העוברים בנחלים
על פני האדמה או למים המופקים מבארות שבשטחה. לענין זה קובע סעיף 4 לחוק המים כי "זכותו
של אדם בקרקע אינה מקנה לו זכות במקור מים הנמצא באותה קרקע או העובר בה או
בגבולה.....". ממקור מים המצוי במקרקעין פרטיים מותר לדלות מים רק בהיתר של
מנהל רשות המים, אף אם השימוש הוא שימוש עצמי של בעל המקרקעין.
אף כי אין זכויות מים פרטיות, או זכויות למקור מים, החוק קובע את הזכות
לקבל ולהשתמש במים, ומורה בסעיף 3 -
"כל אדם זכאי לקבל מים ולהשתמש
בהם בכפוף להוראות חוק זה."
ההסדר החוקי בישראל, בשונה מהמצב המשפטי במדינות אחרות, שולל על כן זכויות מים
מסורתיות, אך מעניק זכות סטטוטורית לשימוש במים. זכות השימוש היא לא לכל מטרה אלא
למטרות ספציפיות ומוכרות ובהם שימושים ביתיים, חקלאיים, תעשייתיים, מסחריים,
שירותים ציבוריים וסביבתיים.
אף כי אין בעלות פרטית במקורות מים הרי שציוד להפקה, שאיבה או אספקה יכול להיות
בבעלות פרטית.
תיאור חקיקת המים בישראל מיועד למסירת מידע בלבד ואינו מהווה
פרשנות משפטית מחייבת בכל צורה שהיא.
| 
