|
      
אקוויפר ההר הוא הגדול במאגרי המים
התת-קרקעיים של מדינת ישראל. האקוויפר משתרע מאזור באר שבע – דימונה – ים המלח
בדרום ועד אזור בנימינה – בית שאן בצפון ותרומתו למשק המים נאמדת בכ-600 מלמ"ק
בשנה, דהיינו כ-30% מהצריכה הכוללת. האקוויפר ניזון ממי הגשם היורדים על גבי
מחשופי הגיר והדולומיט של חבורת יהודה (מגיל אלביאן-טורון) ועל שדרת ההר וזורמים
לאזורי הניקוז הטבעיים. אקוויפר ההר מחולק לשלושה אגנים עיקריים, על פי כיוון
הזרימה בהם: בחלק המערבי והדרומי- אגן ירקון-תנינים, בחלק הצפוני- אגן שכם-גלבוע,
ובחלק המזרחי מספר אגנים קטנים- האגנים המזרחיים.
פוטנציאל המים של אגן ירקון תנינים הוא
כ-360 מלמ"ק בשנה בממוצע, וכיום הוא מנוצל במלואו במאות קידוחים. רוב הקידוחים
ממוקמים לרגלי שדרת ההר המרכזית. מזרחה משם, עובי האקוויפר הפעיל מתדקק והתולכות
נמוכות, ומערבה יותר, יש צורך לקדוח לעומק רב על מנת לחדור את השכבות המכסות את
האקוויפר. מוצאיו הטבעיים של אגן ירקון-תנינים היו שני מעיינות גדולים- מעיינות
הירקון, באזור תל-אביב, כ-220 מלמ"ק בשנה ומעיינות התנינים, באזור קיסריה, כ-100
מלמ"ק בשנה בנוסף לדליפה קטנה לים התיכון. כיום מנוצל האגן באופן אינטנסיבי ועקב
כך דעכו נביעות הירקון כמעט לחלוטין ושפיעת מעיינות התנינים פחתה בכ-70%. על מנת
למנוע תופעות המלחה שונות, עקב השאיבה האינטנסיבית, קבעה רשות המים רמות מפלסים
מינימאליות שאין לעברן והאקוויפר מנוטר בכ-200 קידוחים. עקב גודלו של האגן הוא
משמש גם כמאגר לקליטת עודפי מים ממאגרים אחרים, והחל משנת 1970 הוחדרו אליו בממוצע
כ-16 מלמ"ק בשנה (כאשר בעשר השנים האחרונות הכמויות הממוצעות ירדו מתחת ל-2 מלמ"ק
בשנה).
אגן שכם-גלבוע מתנקז מאזור העיר שכם
צפונה, אל עבר ג'נין ובית שאן. האקוויפר ניזון גם מגשמים היורדים על אקוויפר חבורת
עבדת (מגיל איאוקן), נוסף למי הגשם היורדים על חבורת יהודה. פוטנציאל המים של האגן
הוא כ-140 מלמ"ק בשנה, כאשר שפיעתו כיום במוצאיו הטבעיים, במעיינות הנובעים למרגלות
הגלבוע, בעמק בית שאן ובצפון הבקעה הינה כ-70 מלמ"ק בשנה. נוסף על כך מנוצל האגן
בעשרות קידוחים רדודים המרוכזים במוקדי אוכלוסיה באזור ההר וכן באזור המוצאים בסך
כולל של כ-76 מלמ"ק בשנה. במהלך השנים נצפו באקוויפר ירידות מפלסים בצד הקטנת
שפיעת המעיינות, והמלחת המים במוצאים.
האזור המשתרע ממזרח לשדרת ההרים, מברדלה
בצפון, דרך רמאללה, ירושלים וחברון ועד בקעת ערד בדרום, מתנקז למספר אגנים קטנים
בבקעת הירדן ובים המלח. בחלקו הצפוני, מוצאיו הטבעיים הם מעיינות קטנים בואדיות
המוליכים לבקעה: ואדי אל-מליח, נחל תרצה (פריעה), פצאל וקלט (באזור יריחו) וזרימת
עודפים מועטה אל אפיק נחל הירדן. בחלקו הדרומי, מוצאיו הטבעיים הם מעיינות גדולים
לשפת ים המלח: צוקים (65 מלמ"ק\שנה), קנה וסמר (35 מלמ"ק\שנה) ועין גדי (כ-3
מלמ"ק\שנה), וכן נביעות תת-ימיות בלתי מנוטרות, צמוד לחוף ים המלח עצמו. האגנים
הקטנים בבקעת הירדן מנוצלים בקידוחים בעיקר בשני אזורים: אזור גב ההר (בחלק מן
המקומות, כמו באזור הרודיון, בצורה אינטנסיבית ביותר) ובאזור יריחו, כאשר השאיבה
נעה בין כ-31 לכ-42 מלמ"ק\שנה.
איכות המים באקוויפר ההר טובה ביותר.
מליחות המים באזורי המחשופים הינה 30-50 מ"ג כלור לליטר והיא עולה עם ההתרחקות
מאזורי המחשופים עד לכדי 200-300 מ"ג כלור לליטר. תחת גוף המים המתוק באגן
ירקון-תנינים מצוי גוף מים מלוח במגע חד. ניצול אינטנסיבי של אגן ירקון-תנינים
יגרום, בין היתר, לעליית המים המלוחים לשכבות שהיום רוויות במים מתוקים. בצפון
האגן, נצפתה תופעה זו כתוצאה משאיבת יתר בקידוחים הממוקמים לרגלי שדרת ההר. בצפון
הנגב שואבים משני גופי המים (המתוק והמלוח) במקביל על מנת למנוע את התפשטות המים
המלוחים צפונה.
|
