 |
על המים 3/12
|
 |
|
|
|
|
1.מבוא –תקציר 2. רקע גיאוגרפי 3. צריכת מים 4. מקורות המים |
5. גשמים 6. מים עיליים 7. אקוויפר החוף 8. אגן הכינרת |
9. אקוויפר ההר 10. אגנים קטנים 11. מערכת הובלת המים 12. מקורות מים אלטרנטיביים |
צריכת המים הכוללת של ישראל גדלה בצורה דרסטית במחצית השנייה של המאה ה-20, מכ-230 מלמ"ק בשנה בשנת 1948 ועד כ-2060 מלמ"ק בשנה כיום. כמחצית מהצריכה הכוללת נדרשת על ידי המגזר החקלאי, בעיקר להשקיה. יתר הדרישה באה מצד המגזר הביתי-עירוני (720 מלמ"ש) והמגזר התעשייתי (120 מלמ"ש). היתרה מופרשת לשיקום האקוויפרים (100 מלמ"ש) וכן על פי חוק, לממלכת ירדן ולרשות הפלשתינית (100 מלמ"ש) ולאחזקה בת-קיימא של בתי הגידול הטבעיים במדינה (25 מלמ"ש). כמות מים נוספת (כ-30 מלמ"ק), שאינה נכללת בצריכה הכוללת, דולפת באופן טבעי מהאקוויפרים החופיים אל הים התיכון על מנת למנוע חדירת מים מלוחים לאקוויפרים אלו.
הצריכה הכוללת של ישראל מסופקת באיכויות מים שונות, על פי הדרישות של כל מגזר ומגזר ויכולת הביזור של מערכות הובלת המים. הביקוש למים השפירים (מי שתייה) מהווה כ-75% מתוך הצריכה הכוללת. עיקר המים השפירים מסופקים למגזר הביתי-עירוני (720 מלמ"ש) ולמגזר החקלאי (530-560 מלמ"ש). מפעלים רבים מצויים בקרבת ריכוזי האוכלוסייה ועל כן משתמשים אף הם במים שפירים (85 מלמ"ש). איכות המים השפירים המסופקת לכל המגזרים עומדת בתקנים מחמירים הנקבעים על ידי משרד הבריאות הישראלי בהתאם להתקדמות המדעית והטכנולוגית בעולם. הביקוש למים מטוהרים מהווה כ-15% מהצריכה הכוללת ומסופק רק למגזר החקלאי. הביקוש למים מליחים מהווה כ-10% מהצריכה הכוללת ומסופק לגידולי חקלאות עמידים (160 מלמ"ש) ולמפעלים הכימיים הגדולים בנגב ובים המלח (40 מלמ"ש).
תרשים: התפלגות צריכת המים על פי שימושים, מתוך סך הצריכה.
תרשים: התפלגות צריכת המים
על פי שימושים, מתוך צריכת המים השפירים בלבד.
במהלך השנים חלו תנודות בביקוש למים במגזרים השונים. צריכת המגזר התעשייתי עולה באופן קבוע ואיטי, מכ-40 מלמ"ש בשנות ה-1960' ועד כ-120 מלמ"ש כיום. צריכת המגזר הביתי-עירוני עולה אף היא באופן קבוע עקב הגדלת האוכלוסייה והעלייה ברמת החיים. בשנת 1997 הייתה הצריכה הביתית כ-600 מלמ"ש והיא עלתה לכ-720 מלמ"ש כיום. צריכת המגזר החקלאי משתנה בהתאם להרחבת השטחים החקלאיים מחד, ומקיצוצים במכסות המים, הנובעים מסיבות כלכליות או תפעוליות, מאידך. בשני העשורים האחרונים הוסבו שטחים חקלאיים רבים, וכן מערכות ההובלה אליהם, להשקיה במים מליחים או מטוהרים. לראיה, המגזר החקלאי הוא הצרכן השני בגודלו של מים באיכות מי שתייה, למרות שהוא צרכן המים הגדול ביותר במדינה. בנגב הצפוני לדוגמה, מהווים המים המטוהרים כ-70% מכלל מי ההשקיה.
בסך הכול, צריכת המים הכוללת של ישראל גדלה, החל משנות ה-1990, בכ-30-50 מלמ"ק בשנה, וצפויה להגיע לכ-2800 מלמ"ק בשנת 2020.
תרשים: השתנות הצריכה השנתית
במגזרים העיקריים (חקלאות, ביתי-עירוני, תעשיה)
בין השנים 1993-2003.
תרשים:
התפלגות איכות המים הנצרכים בחקלאות בשנים 1993-2003.
צריכת המים הסגולית לנפש, היינו,
הצריכה הכוללת למעט צריכה חקלאית ותעשייתית מחולקת למספר תושבי המדינה, יציבה זה
כעשר שנים לפחות ונאמדת בכ-105 מ"ק לנפש בשנה. נפח זה כולל בתוכו גם הקצאות מים
שנעשות מהרשויות המקומיות לשימושים רבים בשטחיהן (פחת, השקיה עירונית, בריכות
שחיה, מכבי אש וכו'). צריכת המים הסגולית למגורים בלבד נמוכה יותר ונאמדת בכ-60
מ"ק לנפש בשנה.
|
